להרוויח שכר ראוי זו לא חוצפה. זו אחריות מקצועית.
לא מזמן מישהי הגיבה לי על פוסט וכתבה משפט שנשמע לכאורה תמים: “זו הבעיה שלנו שעורכי דין ירוויחו כסף?”. המשפט הזה לא עזב אותי. לא בגלל הטון, אלא בגלל מה שמסתתר מתחתיו. ההנחה הסמויה שעצם הדרישה לשכר הוגן היא בעיה. כאילו כסף ושליחות הם שני עולמות סותרים. כאילו עורך דין שמבקש תמורה ראויה על עבודתו צריך להתנצל.
זו לא אמירה מקרית. זו תמצית של תהליך עמוק שעובר על המקצוע.
בשנים האחרונות תופעה שבעבר נחשבה חריגה הפכה לשגרה מטרידה. לקוחות שמחליטים לא לשלם. לקוחות שדוחים תשלומים. לקוחות שמנהלים משא ומתן בדיעבד. שכר הטרחה חדל להיות התחייבות והפך בעיני חלק מהלקוחות להמלצה בלבד. עורך הדין משקיע זמן, ידע, אחריות כבדה, מתח נפשי, לא פעם גם סיכון אישי וכלכלי. בסוף התהליך הוא מוצא את עצמו צריך להסביר למה בכלל מגיע לו תשלום.
חשוב לומר זאת בצורה חדה. הבעיה לא מתחילה אצל הלקוחות. היא מתחילה הרבה קודם. היא מתחילה אצל עורכי דין טובים, מקצועיים, ערכיים, שהפנימו לאורך השנים מסר מעוות. המסר שלפיו שליחות מחייבת ויתור. המסר שלפיו מי שאכפת לו מהלקוח לא אמור לעמוד על כסף. המסר שלפיו דרישה לשכר ראוי תיתפס כחוסר רגישות או חמדנות. כשזה המסר שעובר, הלקוחות קולטים אותו מהר מאוד.
שכר טרחה ראוי איננו שכר גבוה. הוא שכר שמשקף ערך, מאמץ והשקעה. הוא משקף ידע שנצבר במשך שנים, אחריות משפטית כבדה, זמינות, קבלת החלטות תחת לחץ, השפעה ישירה על חייהם של אנשים. מי שמאמין שכל זה אמור להינתן במחיר סמלי, או ללא תשלום מלא, לא פוגע רק בעורך הדין שמולו. הוא פוגע במקצוע כולו.
יש נקודה נוספת שכמעט ולא מדברים עליה. עורך הדין איננו הגורם שאמור לממן את שכר הטרחה של עצמו. זו אמירה פשוטה, אך בפועל היא מופרת שוב ושוב. לקוח מתקשה לשלם. עורך הדין מרגיש אי נוחות. במקום לעצור ולבחון פתרונות נכונים, עורך הדין הופך בפועל לגורם המממן. פריסות אינסופיות. דחיות. ויתורים. ספיגת עלויות. זהו תפקיד שלא שייך לעורך הדין.
אם נדרש מימון, יש גורמים שזה תחום המומחיות שלהם. גופים פיננסיים. פתרונות אשראי. מנגנונים ייעודיים. עורך דין אמור לספק שירות משפטי. הוא לא אמור לשמש כבנק. ברגע שהוא לוקח על עצמו את תפקיד המממן, הגבולות המקצועיים מיטשטשים והכבוד למקצוע נפגע.
במקביל התפתחה בשקט פרקטיקה בעייתית נוספת. ניהול משא ומתן כפול. פעם אחת לפני חתימה על הסכם שכר הטרחה. פעם שנייה כאשר מגיע החשבון. ההסכם נחתם. התנאים ברורים. ואז, בסוף הדרך, מתחיל סיבוב נוסף. “לא חשבנו שזה יהיה ככה”. “זה יצא יותר ממה שציפינו”. “בוא נדבר על זה שוב”. במציאות כזו ההסכם מאבד ממשמעותו.
עורך דין שמקבל את המשחק הזה משדר מסר ברור. הגבול גמיש. ההתחייבות ניתנת לפתיחה מחדש. מי שמוכן להתמקח שוב בסוף, מזמין את המיקוח הזה מלכתחילה. לקוחות לא מנסים במקום שבו יש קו ברור. הם מנסים במקום שבו הם מריחים חולשה.
שכר טרחה ראוי איננו פוגע בלקוח. הוא מגן על שני הצדדים. הוא יוצר מסגרת ברורה, נקייה, מכבדת. מסגרת שבה כל צד יודע מה מצופה ממנו. מסגרת שמאפשרת עבודה מקצועית, מחויבת, נטולת משחקי כוח. עורך דין שמציב גבול ברור לא הופך לפחות אנושי. הוא הופך ליותר מקצועי.
שליחות משפטית איננה עומדת בסתירה לפרנסה ראויה. ההפך הוא הנכון. עורך דין שחוק, מוטרד כלכלית, כזה שמרגיש שהוא צריך לרדוף אחרי הכסף שמגיע לו, לא יכול להיות במיטבו עבור הלקוח. שמירה על שכר ראוי היא שמירה על איכות השירות, על היציבות, על היכולת לעבוד לאורך זמן.
המשפט “זו הבעיה שלנו שעורכי דין ירוויחו כסף?” חושף תפיסה שגויה. הבעיה האמיתית איננה שעורכי דין מרוויחים. הבעיה היא שעורכי דין התרגלו לחשוב שהם לא אמורים להרוויח בצורה שמכבדת את מה שהם נותנים. כל עוד התפיסה הזו תישאר, חוסר ההערכה יישאר יחד איתה.
הגיע הזמן לומר את זה בקול ברור. שכר טרחה ראוי איננו מותרות. הוא לא בושה. הוא לא נושא שצריך להתנצל עליו. הוא תנאי בסיסי לשמירה על המקצוע, על האיכות שלו, על האנשים שמובילים אותו. מי שמוותר על הגבול הזה בשם ערכים מדומים עלול לגלות שהוא ויתר על הרבה יותר מכסף. הוא ויתר על עצמו